הילד הפנימי שלא מפסיק לדבר – ואיך להקשיב לו באמת

כולנו חווים את זה: רגע אחד אנחנו מתפקדים כבוגרים שקולים, וברגע הבא מילה קטנה, ביקורת או מבט גורמים לנו להתפרק כאילו אנחנו שוב ילדים.
התגובה לא פרופורציונלית, הלב דופק, הראש בוער, ואנחנו תוהים – למה אני מתנהג ככה?

האמת הפשוטה היא שהילד שהיינו לא נעלם לשום מקום. הוא חי בתוכנו, עם כל הפצעים והחסכים שלו, ומגיב בכל פעם שהוא מרגיש שהעבר חוזר שוב.

 

הילד שלא קיבל מענה

בכל אחד מאיתנו יש חלקים שלא זכו למילוי בילדות: תחושת ביטחון, חום, שייכות, קבלה ללא תנאי. מה שלא קיבלנו אז – אנחנו ממשיכים לחפש היום.
אנחנו יכולים להיות הורים, מנהלים, בעלי עסק או אנשי קריירה מצליחים, ועדיין להרגיש פתאום בני 10 או 12 כשמשהו מפעיל אותנו.

התגובות האלה לא קורות במקרה.
הן נובעות מתסריטים ישנים שהמוח שלנו שומר בתוכו. כמו תוכנת מחשב שלא עודכנה – גם אם השנים עברו, הקוד הפנימי ממשיך לפעול.

 

למה המוח לא שוכח?

המוח שלנו בנוי לשמור על הישרדות.
בילדות, הישרדות רגשית הייתה תלויה בדבר אחד: להישאר שייך. ילד שהרגיש דחוי, לא מספיק טוב או לא רצוי, פיתח לעצמו דרכי הגנה כדי להבטיח שלא יאבד את הקשר עם הסביבה.

אותם מנגנוני הגנה כמו כעס, ריצוי, שליטה, פרפקציוניזם, הימנעות, הם מה שאנחנו פוגשים היום בחיים הבוגרים.
הם נועדו לשמור על הילד שבתוכנו, אבל בפועל הם לעיתים קובלים אותנו למעגל בלתי נגמר של מאבק עצמי.

 

ההגנות שעובדות נגדנו

הבעיה איננה בכך שיש לנו "שומרים" פנימיים, אלא בכך שהם לא יודעים מתי לשחרר. מה שעבד בילדות הפך להרגל שמנהל אותנו אוטומטית גם כיום.

• מי שחווה ביקורת מתמשכת גדל להיות פרפקציוניסט שתמיד מנסה להוכיח את עצמו.

• מי שחש נטוש למד לרצות אחרים כדי לא להישאר לבד.

• מי שגדל באי־ודאות מפתח צורך בלתי נשלט בשליטה.

כשההגנות האלו מופעלות, הן לא באמת פותרות את הכאב אלא מחזקות אותו. הן מזכירות לילד שבתוכנו שהוא עדיין לא בטוח, עדיין לא מספיק, ועדיין בסכנה לאבד אהבה.

 

הרגש שלא קיבל מקום

מתחת לכל תגובה מוגזמת מסתתר רגש ישן שלא הצלחנו לשאת בילדות: בושה, פחד, חוסר ערך, כעס, בדידות. זה היה גדול מדי עבור ילד קטן, ולכן "קפא" בפנים.

בכל פעם שהחיים מציבים מולנו מצב דומה, השומר מתעורר להגן, אבל בכך הוא רק משאיר את הרגש נעול.
אנחנו לא באמת מתמודדים, אלא רק בורחים שוב ושוב מהמפגש עם הכאב.

 

איך משתחררים מהמעגל?

הצעד הראשון הוא לשנות את נקודת המבט.
במקום לשפוט את עצמנו על תגובות קיצוניות, להבין שהן לא הבעיה, אלא הן האיתות.
הן כמו נורה אדומה שמופיעה בלוח המחוונים ואומרת: "יש כאן משהו בפנים שזקוק לתשומת לב".

ברגע שאנחנו מתייחסים אל ההפעלה הרגשית לא ככישלון אלא כקריאה פנימית, אנחנו מתחילים תהליך אחר לגמרי.

 

לפגוש את הילד הפנימי

הדרך האמיתית לריפוי מתחילה כשאנחנו מסכימים להיפגש עם הילד שבתוכנו. לא עוד לתת לשומרים להילחם בשבילו, אלא לפנות אליו ישירות.

זה יכול להיראות כך: לעצור רגע אחרי הפעלה, לעצום עיניים ולשאול – איזה ילד בתוכי מדבר עכשיו? מה הוא מרגיש? מה חסר לו?

התשובה כמעט תמיד קשורה לאהבה שלא הייתה זמינה אז: אהבה שמכירה במאמץ, אהבה שלא מותנית בהישגים, אהבה שמגינה ומבטיחה יציבות.

כשהמבוגר שאנחנו היום מסוגל לתת לילד הזה מילים של קבלה, משהו עמוק מתחיל להשתנות.

 

תרגול יומי פשוט

אפשר להתחיל בתרגול קטן:

• לחשוב על סיטואציה שהפעילה אותנו.

• לזהות איזה דפוס קפץ (כעס, ריצוי, שליטה וכו’).

• לשאול: איזה פחד עמד מאחורי הדפוס הזה?

• לדמיין את הילד שאנחנו היינו באותה נקודת זמן – ולומר לו משפט אחד של אהבה.

למשל: "אני רואה כמה התאמצת", "אני אוהב אותך גם אם לא הצלחת", "אתה בטוח איתי".

בהתחלה זה מרגיש מוזר, אפילו מלאכותי. אבל ככל שמתרגלים, הילד הפנימי מתחיל להרפות, והשומרים כבר לא צריכים לפעול בעוצמות כאלה.

 

מה משתנה כשאנחנו מקשיבים

כשאנחנו לומדים לדבר עם הילד שבתוכנו, ההשפעה ניכרת בכל תחום בחיים. פחות תגובות קיצוניות, פחות צורך להוכיח או לשלוט, יותר רכות וביטחון פנימי.

אנשים סביבנו חשים בשינוי. ישנה פחות מתיחות, יותר נוכחות אמיתית.
אנחנו עצמנו חווים חופש חדש: לפעול מתוך בחירה ולא מתוך פחד, להיות מי שאנחנו ולא מי שהשומרים אילצו אותנו להיות.

 

לסיכום

התגובות העוצמתיות שלנו בהווה הן לא טעות.
הן קריאה פנימית של הילד שהיינו. אם נפסיק להיאבק בהן ונלמד להקשיב להן, נגלה שהן מצביעות לנו על הדרך הביתה, חזרה אל עצמנו.

מתחת לכל שכבות ההגנה, יש ילד קטן שעדיין מחכה להרגיש אהוב ושייך, בדיוק כמו שהוא.

ברגע שאנחנו, המבוגרים, נותנים לו את זה, אז מתחיל ריפוי אמיתי.

הצטרפו לאחד מהקורס הקרובים שלנו: כאן
או דברו איתי לבדיקת התאמה לתהליך ליווי 1:1, כאן.